איך חוגגים בעולם?

חג האש

ל"ג בעומר חל  ביום ה-33 לספירת העומר(הנספר מחג הפסח) ומציין את סיום  מנהגי האבל הנהוגים בשל האבל על מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא. במסורת מצויין שהסיבה למותם היא "כי לא נהגו כבוד זה בזה".

החג מצוין ברחבי העולם במגוון מנהגים ייחודיים, המשקפים את התרבויות השונות של הקהילות,.
בישראל, נהוג להדליק מדורות, לסמל את אור תורתו של רבי שמעון בר יוחאי, וכן מתקיימות הילולה רבת משתתפים במירון, מקום קברו.
בקרב קהילות חב"ד ברחבי העולם, נערכות תהלוכות ילדים, המדגישות את אחדות העם היהודי ואת חשיבות החינוך היהודי.
בקהילות יהודיות במרוקו, נהגו לצאת לטבע ולירות בחץ וקשת, כסמל להגנה עצמית ולזכר מרד בר כוכבא.
בקהילות אשכנזיות, במיוחד באירופה, נהגו לערוך לימוד תורה מיוחד בליל ל"ג בעומר, ולהפסיק את מנהגי האבלות של ספירת העומר, כגון איסור תספורת.
למרות השוני במנהגים, המשותף לכל הקהילות הוא השמחה, הלימוד והאחדות, המבטאים את רוח החג, ומחזקים את הצורך בכיבוד האחר וההתעלות מעל המחלוקות. 

חג החירות

חג הפסח הינו חג מרכזי ביהדות ומהווה אחד משלושת הרגלים ("חגים") המוזכרים בתורה.

חג זה נקרא גם חג החירות וחג האביב, כאשר בערב הראשון שלו מציינים את ליל הסדר- המשפחה מתאספת סביב שולחן, קוראים את הגדת פסח המספרת על יציאת מצרים והילדים שואלים את "ארבעת הקושיות"

קיימים מנהגים רבים סביב החג, וכל קהילה חוגגת אותו בדרכה הייחודית. ביומו האחרון של החג, שביעי של פסח, קהילות צפון אפריקה חוגגות את ה"מימונה" בשמחה ובמאכלים מסורתיים. יש המסבירים שיום זה נחגג מכיוון שבימות הפסח היו נזהרים ביותר שלא לאכול האחד אצל חברו ולכן מיד לאחר פסח היו מארחים אחד את השני, כדי להראות שההימנעות מאכילה אחד אצל השני לא הייתה משנאה.

למרות ההבדלים, לכולם משותפת אותה מסורת – קריאת ההגדה, אכילת מצה, וזיכרון יציאת מצרים. המנהגים השונים, רק מעשירים את החג, ומדגישים את החיבור העמוק בין כולנו, עם אחד מסביב לעולם.
 

פורים מסביב לעולם – מסורת בשמחה

חג הפורים המסמל את הצלתו של העם היהודי מגזרות המן בימי אחשוורוש, נחגג בקהילות היהודיות בשמחה רבה ונוצרו סביבו מנהגים מקוריים ויצירתיים רבים. 

כמה מהמנהגים המיוחדים הממחישים את רוח החג:
ג'רבא (תוניסיה) – שבועיים לפני פורים, יצאו ילדי הקהילה עם המלמד (מורה בביה"ס היהודי) לשדות ללקט את צמח ה"דיש". ממנו הדליקו מדורה לשריפת בובת המן ממולאת נסורת, סמרטוטים ואבק שריפה.

סלוניקי (יוון) – בבית הספר היהודי תלו בובת המן מסוכר בתקרת הכיתה. כשהמורה ניפץ אותה – הילדים עטו בהתלהבות לאסוף את החתיכות המתוקות.

פרנקפורט (גרמניה) – במהלך קריאת המגילה, הדליקו שני נרות: אחד על שם המן והשני על זרש. הנרות כבו מעצמם – כסמל לתבוסתם.

רומא (איטליה) – מכינים קינוח ייחודי לפורים: "פיצה מתוקה" עם דבש, שקדים וצימוקים – לציון הנס ואשר מוסיף לאווירת השמחה.

​

המסורות הללו מזכירות לנו כמה צבעונית ומגוונת היא התרבות היהודית – ואיך כל קהילה הביאה את פורים לחיים בדרכה שלה.

יום האבל על חורבן בתי המקדש ואסונות נוספים, מצוין בקהילות היהודיות ברחבי העולם במנהגי אבלות שונים.

המסורת מספרת כי בית המקדש חרב משום שנאת חינם, ועל כן מסמל היום את הרצון לאחדות ואהבת חינם.
כמה מנהגים ספציפיים ומגוונים:
בחלק מקהילות אשכנז, נהוג לשבת על הרצפה או על כיסאות נמוכים במהלך קריאת מגילת איכה ואמירת הקינות, כסמל לאבלות.
בקהילות ספרדיות, נהוג לקרוא את מגילת איכה בליל תשעה באב ולהשמיע קינות במנגינות מסורתיות.
יהודי כורדיסטן, העניקו לתשעה באב משמעות מיוחדת, וכינו אותו צום סחיון אורוה כלומר, צום צימאון גדול. בערב לאחר תשעה באב, נהגו באחת מקהילות כורדיסטן נהגו לשחוט פרה שנקנתה מכספים שנאספו מבני הקהילה, והבשר חולק בין המשפחות. מנהג זה שיקף את רוח הקהילה והאחדות, במיוחד בתום תקופת אבל זו.
בקהילות יהודי תוניסיה, כינו את תשעה באב, נהאר הגין, והימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראו היאמת תקאל כלומר, הימים הכבדים.
למרות השוני במנהגים, המשותף הוא האבל על החורבן ובעקבותיו היציאה לגלות, והרצון לבנייה מחודשת של בית המקדש ושיבת העם היהודי  לארצו.

חג השבועות, המכונה גם "חג הקציר" ו"יום הביכורים", הוא אחד משלושת הרגלים שבהם נצטוו בני ישראל לעלות לרגל לירושלים ולהביא ביכורים לבית המקדש. בימי בית המקדש, עולי הרגל נהגו לצעוד מאות קילומטרים, לשהות בירושלים במשך ימי החג, ולהשתתף בטקסים ובקורבנות בבית המקדש 
גם לאחר חורבן הבית, המנהג של עלייה לרגל נמשך בדרכים שונות.
בימינו, רבים עולים לירושלים בחג השבועות, מבקרים בכותל המערבי, משתתפים בתיקון ליל שבועות. דוגמא לאחדות המלווה את החג, הינה בפרויקט "קידושא רבה" אותו הנהיגו בשנה שעברה שליחי חב"ד , שבו מחולקות ערכות מזון לעולי הכותל בדומה לסלי המזון אשר היו מחולקים לעולים בימי בית המקדש.
המסורת של עלייה לרגל בשבועות משקפת את הקשר העמוק של העם היהודי לירושלים ולמורשתו, וממשיכה להוות מקור השראה וחיבור רוחני לדורות.

יום ירושלים הוא יום חג לאומי הנחגג בישראל בכ"ח באייר לציון איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית בכ"ח באייר ה'תשכ"ז, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים (1967).

באותו יום מצוין באופן ממלכתי גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, בשל מסירות הנפש שהפגינו בכיסופיהם לציון.

​קהילת יהודי אתיופיה חוגגת את יום ירושלים בדרכה המיוחדת, המשלבת שמחה עם רוחניות עמוקה. ביום זה, התפילות בבית הכנסת נמשכות לאורך כל היום, וכוללות פיוטים מסורתיים המחזקים את הקשר עם ירושלים וארץ ישראל. יהודי אתיופיה זוכרים את הדרך הארוכה שעשו לירושלים, ואת החלום שהתגשם, כאשר קהילות אחרות חוגגות בטקסים מודרניים, והם נצמדים למנהגים העתיקים, כמו ריקודים ססגוניים ושירים מסורתיים.

דוגמא לכך ניתן לראות בסיפורו של אלי גירמה, אחד מ"שליחי יהדות אתיופיה" שעלו בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, :

בשנת 1990, כילד בן 12, עבר אלי במסע מסודן לירושלים במסגרת מבצע "שלמה", ובכניסתו לעיר המקודשת לא יכל לעצור את בכיו, כשהרגיש שכל מה שבאמונתו מתגשם.
הסיפור מהדהד את המסע והמאמץ של יהודי אתיופיה להגיע לירושלים, לא רק כבית מגורים, אלא כבית אמיתי של רוח וזהות.